נהייתי פרופ'  אמריטוס בשנת  2013 לאחר קריירה ארוכה בחוג שהתחילה ב1971. "הפרה-היסטוריה" שלי הנה שנולדתי בשוויץ,  בן להורים שהצליחו להימלט לשם מן הנאצים, גדלתי בהולנד, למדתי בגימנסיה קלסית, והייתי פעיל בתנועת הנוער "הבונים" ממנה חברים רבים עלו ארצה.

מגיל צעיר התעניינתי במזרח התיכון, ולכן זה לא היה מקרי שבחרתי ללמוד שפות שמיות באוניברסיטת ליידן הוותיקה. ללימודי "המזרחנות",  שם הייתה מסורת ארוכה, בעיקר בגלל העבר הקולוניאלי של הולנד. הדגש חל (במידה רבה) על פילולוגיה ערבית ועל תרבות האסלאם, ומעל לכל, על מלומדות מדעית. ההתייחסות להיסטוריה כדיסציפלינה, ואף למזרח התיכון בעת החדשה, הייתה מועטה, ובין המרצים לא היה אף דובר ערבית כשפת אם. אבל ניצלתי את ההזדמנות להשתלם בשפה העברית (לרבות ה"עתיקה" כפי שהגדירו אותה).

משם חשבתי להמשיך לתואר שני בפריס, אבל עם מרד הסטודנטים המתקרב, עברתי -בדיוק בזמן-לSOAS  (בה"ס ללימודי המזרח ואפריקה) של אוניברסיטת לונדון. לא ידעתי הרבה על המוסד הזה אבל הסתבר שזאת הייתה אחת ההחלטות המוצלחות בחיי האקדמיים.  לא יכולתי לדעת אז שהחוג שלנו יהיה מאויש בעוד כמה עמיתים שלמדו שם. מסלול המ"א "ללימודים אזוריים של המזרח התיכון" שילב היסטוריה, מדעי המדינה וכלכלה  במתכונת לימודית שהיום מבוקרת כ"מהותנית" מדי. אבל למדתי שם הרבה, והמקום היה בהחלט תוסס ומרענן לעומת ליידן, עם תלמידים ערבים רבים. המנחה שלי היה מלקולם יאפ. הרצאותיו הפכו לספר ששימש חומר יסודי בחוג שלנו בשנות השמונים. את ברנארד לואיס שמעתי בקורס על הח'ליפות, מה גם שהוא בין השאר פרסם כמה שנים קודם את ספרו החדשני (אז) על תורכיה.

לימד אותו גם פיטר מ. הולט שבאותה שנה פרסם קובץ מאמרים מכנס פורץ-דרך אודות תמורות פוליטיות וחברתיות במצרים בעת החדשה. בנוסף להיותו חוקר של הסודאן ושל הממלוכים, הוא היה מעוניין להעמיק את הבנתו בהיסטוריה החברתית של מצרים, וכמובן לחלק זאת עם תלמידיו. כל זה היה ענף  יחסית צעיר ומאתגר, מבוסס לא מעט על מחקרים מאת גבריאל בר באוניברסיטה העברית, שלימים היה אחד משני המנחים שלי לדוקטורט. אגב, ספרו של הולט בכותרת "מצרים והסהר הפורה", בעידן בו היה מעט חומר היסטוריוגרפי מתאים להוראה, שימש לנו שנים רבות עד להופעת עבודות מעודכנות יותר.

אציין עוד שבסמינר על "הפוליטיקה של המזרח התיכון" – החל מ 1914 ,לפי ההגדרה הנהוגה שם –  חולק לי נושא האחים המוסלמים, תנועה שנחשבה כבטלה אחרי 1954. זה לא היה אחד הנושאים הפופולריים בקרב התלמידים שהעדיפו לעסוק בפאן-ערביות הדומיננטית. אבל כידוע נושא האחים המוסלמים לא ירד מן הפרק, ונדבק בי לאורך כל השנים. לרגל קיום שמונים השנים שלהם בשטח ארגנתי כנס באוניברסיטת חיפה שהרצאותיו יצאו לאור בקובץ. אגב, הממונה על הסמינר הזה היה פ.י. ווטיקיוטיס, יליד ירושלים שגדל בחיפה, חוקר מצרים בולט, שבא ללמד במשך שנה בחוג . אחד משורה של מלומדים מחו"ל שבעידון ההוא בילו שבתון אצלינו. כל זה בא להראות עד כמה SOAS ,כפי שהיה, היה חשוב לא רק לי אלא גם לחוג.      

ב1969 עליתי ארצה ומייד השתלבתי בלימודי הדוקטורט באוניברסיטה העברית. המוסדות המקבילים הצעירים טרם פתחו מסלול לדוקטורט בלימודי המזרח התיכון. לאחר התלבטויות באשר לנושא מחקר, בחרתי ב "מועצה המוסלמית העליונה". חקרתי וכתבתי בהנחייתם של גבריאל בר ויהושע פורת. יש להבין שמבחינה אקדמית זה היה תחום יחסית חדש, עדיין עם ביבליוגרפיה מדעית מצומצמת ומעט חומר ארכיוני נגיש או מוכר. עושר המקורות בתחום הזה התפתח בהמשך. עד היום אני רואה את הסמינר המשותף של בר ופורת "ערבי ארץ-ישראל בתקופת המנדט" [כך], על אופי  הדיון בו ועל התלמידים שהשתתפו, כקורס מכונן, לא רק עבורי. כמו-כן, באותם ימים מאוד התפתחו המחקרים על האזור שלנו בתקופה העות'מאנית המאוחרת (לכך תרם גם אוריאל הד שלא הספקתי להכיר, ואחר-כך משה מעוז ואחרים). אחרי 1967 התחילו גם להעמיק בלימוד הסג'לים של בתי הדין השרעיים. כתוצאה נפתח צוהר לחקר מוסד הוקף (גבריאל בר, אהרון ליש, אמנון כהן, ואחרים), מה שהתבטא לימים בעבודות של כמה וכמה מעמיתיי לספסל הלימודים, ובמידה אף בעבודת הדוקטור שלי. 

בהפתעה הגיעה אליי בקיץ 1971 הזמנה מגבי ורבורג ללמד את תרגילי המבוא בחיפה, קורס שהיה מורכב מהרצאה (שלו, ואחר-כך דוד קושניר) וכמה תרגילים מתודולוגיים, כמו קריאת תעודות ומטלות כתיבה רבות (שהיו מרובות יותר מהיום). האוניברסיטה עוד הייתה קטנה ובכלל זה גם החוג.  

התחלתי ללמד גם קורס על הפלסטינים מתחום עבודת הדוקטור. אותה הוצאתי לאחר שנים כספר. גזרתי ממנה גם חלקים שפרסמתי כמאמרים (כגון הועידה האסלאמית של 1931, ו"האסלאם  מתגונן". החל מ 1979 החלפתי את גבי ורגורג בהוראת פרוס' מצרים בעת החדשה, בעוד שהוא המשיך להתמחות יותר בסודאן. תמיד ראיתי במצריים ארץ מרתקת ומבחינות רבות מרכזית באזור. לעתים שילבתי "אסלאם" ומוסדותיו כהתמקדות עם היבטים חברתיים-אזוריים. זאת בלי להזניח את הפלסטינים או את תורכיה (רק עם הגיעי ארצה התחלתי ללמוד תורכית, כי התקנון חייב  שתי שפות מזרחיות, ואינני מצטער על כך).

לאורך כל השנים ,הוראה ומחקר הלכו ביחד. ניסיתי להשתחרר מעט מן הדגש החזק על המעצמות בריטניה וצרפת. כך בלגיה למשל סיקרנה אותי, זה הניב את ספרי על התעשיין הנרי נאוס בי. בסופו של דבר זאת הייתה ביוגרפיה מקופלת בתוך ההיסטוריה של ענף הסוכר, ושל האליטה הזרה והמקומית של אותה תקופה. נאוס הגיע בתור טכנאי, לא כמשקיע אימפריאליסטי, ואף הציל עבור מצרים את ענף התעשייה הזאת מפשיטת-רגל, ונהיה אחד הדמויות המובילות בכלכלה המצרית. ניתוח של קשריו  לאינטרסים יהודיים (הוא בעצמו היה קתולי), הביא אותי למחקר על היהודים במשק המצרי.

יחד עם זאת, מבין התחומים השונים בהם עסקתי, ראיתי בהיסטוריה החברתית את ייעודי המרכזי, וכך קרה שלימדתי את הקורס הזה במשך שלושים  שנים (יחד עם שורה של עוזרי-הוראה מצוינים) , תוך-כדי התאמה מתמדת לתובנות חדשות במישור ההיסטוריוגרפי וחיפוש אופקים חדשים מעניינים. הייתי מושפע לא מעט מ"אסכולת האנאל" הצרפתית. במרוצת השנים, מגוון נושאי המחקר ובהתאמה גילוי המקורות לכתיבה, מאוד התרחבו, כמו גם הבנתם של חוקרי ההיסטוריה החברתית. דוגמה אחת היה נושא הנשים והמגדר שקיבל תנופה. אני התעניינתי מאוד בהשלכות ההגירה מן הכפר אל העיר, ובמרקם החברתי והריבוד המעמדי בערים. הקורס היה אקלקטי, ואפשר לי כל הזמן להכניס אלמנטים חדשנים כגון תרבות חומרית, צרכנות ופנאי, ותקשורת המונים. חלק מאלה הפכו אף לנושא ללימודי מ"א, אשר מטבע הדברים היוו מסגרת גמישה יותר לדיון עמוק.

זאת המסגרת המחשבתית בה פרסמתי את מאמרי על מכונת התפירה בארצות המזרח התיכון, וספר על רשת חנויות כל-בו "אורוסדי-בק" (שתי משפחות יהודיות ממרכז אירופה). אלה היו כיווני מחקר חדשים לגבי ארצות המזרח התיכון. זהו תחום שבכללותו עדיין מסקרן ומעסיק אותי, גם לאחר המפנים המחקריים של העשורים האחרונים לעבר היסטוריה תרבותית למשל, והשינויים בשיח ההיסטוריוגרפי. 

אני מתכוון עוד להעמיק את מחקריי בנוגע להפצה הדיפרנציאלית של "טכנולוגיות קטנות" מאירופה וארה"ב במזה"ת, בשונה מן "הגדולות" כגון מסילות ברזל, רשתות טלגרף וחשמל עוד. על כך פרסמתי לא מזמן מאמר בקובץ על הגלובליזציה המודרנית הראשונה. 

אגב, במשך יותר מעשרים שנה שימשתי כתב-חוץ של שידורי רדיו בהולנד ובבלגיה, למעשה פרשן של אירועים בישראל ובסביבה, ובכן לא במקרה התעניינתי בהיבטים שונים של התקשורת. עיסוק זה פתח לי גם אפשרויות לנסיעות מועילות באזור. יציאתי למעמד של אמריטוס שיחררה אותי מאילוצים אקדמיים מגבילים, ועם הניסיון של היסטוריון מקצועי, נפתח מרחב לעיסוק -בנוסף לתולדות המזרח התיכון- במחקר על משפחתי לפני השואה, במחשבה לשמר היסטוריה שתיעודה עלול ללכת לאיבוד.

בהתחלת הלימודים בליידן היה כתוב בלטינית מלאה, כן, כך היה נהוג אז…, emeritus cum posserit adiuvabat , בתרגום  "אמנם אמריטוס ,אבל ככל שיכול ימשיך לעזור "

*  (עורך, עם מאיר חטינה) האחים המוסלמים, חזון דתי במציאות משתנה (בני-ברק: הקיבוץ המאוחד 2012)

* The Supreme Muslim Council, Islam under the British Mandate for Palestine (Leiden: Brill 1987).

* Henri Naus Bey: Retrieving the Biography of a Belgian Industrialist in Egypt (Brussels: Royal Academy of Overseas Sciences, 1999)

 *“The Social History of the Sewing Machine in the Middle East”, Die Welt des Islams ,vol 44/2 (2004), pp 195-213

   *European Department Stores and Middle Eastern Consumers: The Orosdi-Back  Saga (Istanbul: Ottoman Bank Archives and Research Centre 2007)

 *Strings and Celebrities: Hakkert's "First Dutch Stringmakers"  (Haifa: Pardes 2019)

 *"On the Diffusion of 'Small' Western Technologies and Consumer Goods in the Middle East During the First Era of Globalization", in Liat Kozma et al. (eds.), A Global Middle East, Mobility, Materiality and Culture in the Modern Age, 1880-1940 (London: Tauris 2015), pp.  229-260