לזכרו של פרופ' בוטרוס אבו-מנה 1932–2018

פרופ' בוטרוס אבו-מנה נפטר ב-24 בדצמבר 2018, מוקף בבני משפחתו. בן 86 היה במותו. טקס האזכרה נערך בעיר התחתית בחיפה, בכנסייה היוונית-אורתודוכסית על שם יוחנן המטביל – שאבו-מנה היה אחד מהוגי הקמתה. כמו בחייו, גם במותו שימש אבו-מנה גשר בין שני עולמות. לשעה קלה התאחדו יחדיו באותו חדר מוסלמים, נוצרים ויהודים והוקירו את זכרו. הוא היה ג'נטלמן מן הסוג הנדיר במחוזות האקדמיים – צנוע, נדיב בזמן שלו ובידיעותיו, מוערך בקרב מעגלים רבים ואהוד על הסטודנטים ועל עמיתיו.

בוטרוס אבו-מנה נולד ברמלה בשנת 1932. הוא למד בקולג' הערבי בירושלים ולאחר מכן בבית הספר אל-אמיריה שביפו. עם סיום לימודיו החל ללמד היסטוריה בבתי ספר בלוד וברמלה. בשנת 1952 החל את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית והמשיך לתואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון והאסלאם. בשנת 1965 נסע לקולג' סנט אנתוני שבאוקספורד, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו בהנחייתו של ההיסטוריון הנודע פרופ' אלברט חוראני. ב-1967 נשא לאישה את נאילה נקארה, בתו של עו"ד חנא נקארה, שהיה אחד מראשי המפלגה הקומוניסטית בחיפה בשנות הארבעים.

בשנת 1971 הקים, יחד עם חוקרים אחרים, את המחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, שבה לימד עד לפרישתו בשנת 2002. אבו-מנה היה אחד מההיסטוריונים הראשונים בישראל ששלט ברזי השפה העות'מאנית. כמומחה לאימפריה העות'מאנית עסק במגוון נושאים, כגון הולאית הסורי, מקורות רפורמות התנט'ימאת, הנהצ'ה הערבית, המסדר הצופי-נקשבנדי ומעמד הסנג'ק של ירושלים בתקופה העות'מאנית המאוחרת. בשנת 2001 קובצו חלק ממאמריו בספר.[1]

אבו-מנה היה היסטוריון בכל רמ"ח אבריו וראה במקצועו שליחות מקודשת. מאמריו מבוססים על ידע רב, והם תוצאה של עבודה קפדנית ומחקר ארוך בארכיונים באיסטנבול שכה אהב. אולי הדוגמה הטובה ביותר למאמר "בוטרוסאי" מן הסוג הזה הוא המאמר“The Islamic Roots of the Gülhane Rescript” שהתפרסם בשנת 1994 ועורר דיון אקדמי פורה.[2] במאמר זה טען אבו-מנה כי מקורות ההשראה לתחילת רפורמות התנט'ימאת, כלומר לצו הראשון ח'ט-י גולחאנה (1839), אינם נעוצים בהשפעת המערב או המודרניזציה כפי שטענו היסטוריונים רבים, אלא נובעים משינויים פנימיים באימפריה העות'מאנית ומרצון הסולטאן ואנשי הדת שבחצרו לבצע רפורמות ברוח השריעה. בעבודת בלשות ובלשנות חשף אבו-מנה את מרבית החתימות שעל הצו והוכיח שהן שייכות לאנשי הדת מהמסדר הצופי-נקשבנדי, שמטרתו העיקרית הייתה שמירה אורתודוכסית של האסלאם. טענתו זו הביאה לשינוי בהבנת התנט'ימאת. התמזל מזלי ובאחת השיחות שלנו הוא סיפר לי על הפעם הראשונה שבה הציג את פרשנותו על ח'ט-י גולחאנה בכנס בפריס. כשסיים את דבריו השתרר שקט באולם והוא נתקף חרדה שמא דבריו לא שכנעו את החוקרים. לא עברו מספר דקות ומחיאות כפיים רועמות נשמעו ודעתו של אבו-מנה נחה עליו.

אבו-מנה ראה עצמו לא רק כחוקר, אלא בעיקר כמורה. יותר מכול האמין בשליחות שבהוראה והשקיע בתלמידי המחקר שלו גם לאחר שהשלימו את כתיבת עבודתם. הוא הרבה לייעץ להם, לתת מילה טובה ולהתעניין במחקריהם עד לפרטי פרטים. את חדוות היצירה שלו העביר לתלמידיו הרבים.

הענקת השכלה לאוכלוסייה הערבית בישראל עמדה בראש מעייניו של אבו-מנה והוא כתב ספרי היסטוריה לתלמידים בבתי הספר הערביים. ב-1999 מונה על ידי שר החינוך יוסי שריד לעמוד בראש ועדה ללימוד ההיסטוריה הפלסטינית והנכבה בבתי הספר הערביים. הוא היה פעיל מאוד בקהילייה היוונית-אורתודוכסית בחיפה ואף היה חבר בחבר הנאמנים של בית הספר היווני-האורתודוכסי שבעיר. ב-2002 קיבל את אות יקיר חיפה וב-2011 זכה בתואר יקיר אילמ"א.

פרופ' אבו-מנה היה המורה שלי והמנחה שלי לדוקטורט, אבל יותר מכול עמית וחבר. הוא ליווה אותי במשך כמחצית מימי חיי בחברות המלווה בנתינה עצומה – מבחינה אקדמית ומבחינה אישית. הוא השאיר אחריו אישה, שני בנים – ראאד הבכור, עורך דין בלונדון, ובשיר, דוקטור לספרות אנגלית באוניברסיטת קנט, ושני נכדים.

הוא יחסר לכולנו. יהי זכרו ברוך.

פרופ' פרומה זקס

27/12/18

לזכרו של פרופ' בוטרוס אבו-מנה ז"ל (2017-1932)

השבוע נפרדה קהילת חוקרי ההיסטוריה של המזרח התיכון בישראל בכלל והאימפריה העות'מאנית בפרט מאחד מטובי אנשיה, פרופ' בוטרוס אבו-מנה אשר נפטר בגיל 86. בוטרוס היה אדם צנוע, למדן, ידען גדול, נעים הליכות וחף מאינטריגות, מגשר בין עולמות שונים, ג'נטלמן אמיתי מהסוג שכה נדיר כיום למצוא במחוזותינו. טכס האשכבה לזכרו בכנסייה היוונית אורתודוקסית בעיר התחתית בחיפה הראה כמה היה אהוד על חוגים כה נרחבים בחיפה, באוניברסיטת חיפה, ובקהילת החוקרים בארץ. לשעה קלה ערבים, יהודים, נוצרים ומוסלמים התאחדו עם זכרו.

בוטרוס סיים את עבודת הדוקטורט שלו באוקספורד בשנת 1971 תחת הנחיתו של ההיסטוריון הידוע והחשוב פרופסור אלברט חוראני. העבודה עסקה בשליטה העות'מאנית בסוריה הגדולה במחצית השנייה של המאה ה-19. עם שובו לישראל נקלט בוטרוס באוניברסיטת חיפה והיה ממקימי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון (כיום החוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם) באוניברסיטה. מאז ועד פרישתו לגמלאות ב-2002 לימד וחקר בחוג והיה מעמודי התווך שלו.

בטורוס אמנם לא פרסם הרבה במהלך הקריירה שלו, אולם כל מאמר שלו היה פורץ דרך, חדשני ומאתגר, מהסוג שמשנה את התחום. מאמריו היו מלומדים, דקדקניים, מנומקים, מבוססים על אינסוף שעות עבודה סיזיפית בארכיונים השונים עם היכרות אינטימית כמעט עם המקורות אותם חקר. בוטרוס היה אחד החוקרים הישראלים הראשונים ששלט ברמה גבוה בשפה העות'מאנית ואחד הראשונים שעשו שימוש נרחב באוספי הארכיון העות'מאני באיסטנבול עוד בתקופה שארכיון זה היה נגיש רק חלקית ובצורה מוגבלת לחוקרים. מעבר להיותו חוקר מעמיק הוא אהב את העבודה עם הסטודנטים וראה בהוראה ערך עליון. הוא אף הנחה מספר תלמידי דוקטורט מצטיינים אשר המשיכו אחר כך לקריירות אקדמאיות באוניברסיטאות מחקר.

בוטרוס נחשב להיסטוריון קלאסי של האימפריה העות'מאנית, אשר התמקד במאה ה-19. עיקר מחקרו התמקד ברפורמות התנט'ימאת, חקר הטריקה הצופית הנקשבנדיה, הולאית של סוריה בתקופה העות'מאנית, ואינטלקטואלים ערבים נוצרים בנהצ'ה הערבית. להלן מספר מאמרים בולטים שבוטרוס פרסם:

“The Christians between Ottomanism and Syrian Nationalism: The Ideas of Butrus al-Bustani" אשר התפרסם ב-1980 והתמקד בדמותו של אבי התחיה הערבית והפטריוטיזם הסורי בוטרוס אל-בסתאני. בוטרוס הראה כיצד חשיבתו החילונית של בסתאני עודדה מתן זכויות אזרחיות לתושבי האזור אשר יביאו לשוויון זכויות בין האוכלוסייה המוסלמית והלא-מוסלמית.

תחום עימו מזוהה בוטרוס מאוד הוא חקר הטריקה הצופית של הנקשנדביה באימפריה העות'מאנית. מאמר בולט על נושא זה יצא ב-1982: The Naqshbandiyya-Mujaddidiyya in the Ottoman Lands in the Early 19^th Century". מאמרוThe Establishment and Dismantling of the Province of Syria” " משנת 1992 הראה בין השאר כיצד הקמתה של הולאית של סוריה ב-1865 עודדה פטריוטיזם סורי. המאמר “The Islamic Roots of the Gülhane Rescript” , אולי החשוב במאמריו של בוטרוס, התפרסם בשנת 1994 ועורר תהודה גדולה. במאמר זה טען בוטרוס כי מקורות ההשראה לתחילת רפורמות התנט'ימאת העות'מאניות באמצע המאה ה-19 אינם נעוצים בהשפעת המערב כפי שטענו היסטוריונים רבים אלא נובעות משינויים עות'מאניים פנימיים ומרצון הסולטאן והעלמא שסביבו לבצע רפורמות ברוח השריעה. בניגוד לקודמיו, ותוך עבודת בלשות ובלשנות, הצליח בוטרוס לחשוף את מרבית החתימות שעל הצו והראה שחותמיהם משתייכים לעלמא מהטריקה הצופית הנקשבנדית שעיקר מעייניה היה שמירה אורתודוכסית של האסלאם. גילוי זה גרם לבטורוס להבין שהצו לא היה תוצר של השפעה מערבית אלא בראש ובראשונה קודם על ידי אנשי דת. מחקרו שינה את ההבנה של תקופת התנט'ימאת ועורר דיון אקדמי חדש, ער וחשוב, גם אם היו כאלו שלא קיבלו את התזה של בוטרוס.

בשנת 1999 פירסם בוטרוס את מאמרו החשוב "The Rise of the Sanjak of Jerusalem in the Late Nineteenth Century" בקובץ ערוך שעסק בסוגיית ישראל ופלסטין. במאמר זה סקר בוטרוס את התגבשות המחוז העות'מאני המיוחד של ירושלים בשלהי המאה ה-19 אשר נשלט ישירות מאיסטנבול ואשר היווה גרעין להתגבשות זהות פלסטינית והנהגה פלסטינית עתידית מקרב משפחת האעיאן הירושלמית המוכרת, משפחת חוסייני.

בשנת 2002 קיבל בוטרוס את אות יקיר חיפה, ובשנת 2011 את אות יקיר אילמ"א (האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם). בוטרוס היה פעיל מאוד בקהילה היוונית אורתודוקסית בחיפה והיה מיוזמי הקמת הכנסייה היוונית אורתודוקסית בעיר התחתית, כנסיית יוחנן המטביל ברחוב הפרסים 3. הוא אף היה חבר במועצה המנהלת של ביה"ס היווני אורתודוכסי שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים בחיפה. בוטרוס היה איש משפחה למופת, והשאיר אחריו אישה מסורה ואוהבת, נאילה לבית נקארה אשר לימדה אנגלית באוניברסיטת חיפה עד שיצאה לגמלאות, ושני בנים באשיר, פרופ' לספרות אנגלית באוניברסיטת קנט באנגליה, וראאד, עורך דין העובד באנגליה, וכן שני נכדים.

יהי זכרו של בוטרוס ברוך!

[1] Butrus Abu-Manneh, Studies on Islam and the Ottoman Empire in the 19^th Century (1826–1876), Istanbul: The Isis Press, 2001

[2] Butrus Abu-Manneh, “The Islamic Roots of the Gülhane Rescript,” Die Welt des Islams 34/2 (1994), pp. 173–203